אני יודעת שלהרבה אנשים היו אובדנים מהשואה ויש סיפורים במשפחה אבל אצלי זה לא היה ככה ההורים של אבא שלי אומנם גרו ברומניה בתקופת המלחמה אבל לפי מה שאני הבנתי הם גרו במקום בו לא לקחו אותם למחנות והגרמנים לא היו שם (אף פעם לא נכנסתי לזה לעומק עוד מעט תבינו למה) ובקשר לאמא של אמא שלי אני לא יודעת מה קרה שם אבל אם יש אדם אחד שאני יודעת את הסיפור שלו בתקופת השואה זה אבא של אמא שלי סבא שלי המשפחה של סבא שלי היא הייתה בפולניה והם ברחו משם לברזיל אבל השאירו הרבה משפחה מאחור ובברזיל הוציאו חוק חדש בגלל שהרבה אנשים ברחו אליהם והחוק הוא שרק מי שיש לו ילד שנולד בברזיל יכול להשאר שם ולכן סבא וסבתא רבא שלי נכנסו להריון עם סבא שלי ובעצם רק אחרי המלחמה כשהם עשו סדר פסח דודים של סבא שלי באו לפסח ועד היום יש את התמונה של כולם בשולחן הסדר בחדר עבודה של סבא עם עוד מלא תמונות של חברי משפחה אחרים מתקופות של לפני ואחרי המלחמה ובכל פעם שאחד מהנכדים טס למסע לפולין הוא מראה לו ומסביר לו מי אלה האנשים האלה וממתי התמונות וכל הנכדים היותר קטנים יושבים בצד ומקשיבים בשקט וזה נורא יפה לראות איך הסבא המבוגר שלי שלא ממש שומע ולא ממש זוכר דברים ביום יום פתאום זוכר את השמות של כולם וקשרים משפחתיים ואת המקום שבו צולמה התמונה ומה הוא הרגיש באותו רגע ומתי היא צולמה ואיך הוא פתאום שומע את כל השאלות שלנו אבל זה לא העניין של הפוסט מה שרציתי להבהיר בהקדמה הזאת זה שכן יש לי קשר לשואה כמו לכל אדם בערך במדינה הזאת פשוט לא קשר חזק ואני לא מכירה אנשים שנספו או כאלה שהיו במחנות בעצם אנשים שסבלו שם אני רוציתי להבהיר שהקשר שלי לשואה הוא שלי ואני כתבתי את זה בערך במשפט בפוסט לפני איזה שבוע אבל זה נראה לי הזדמנות טובה להרחיב על זה אז...
בשלוש מילים: אני מפחדת מהשואה
זה נכון זה הפחד הכי גדול שלי והיום אני אספר לכם מה קרה... בכיתה ג אמא שלי הלכה לטקס של המקום שאני גרה בו ואני רציתי להצטרף אליה כמובן שבשביל ילדה בכיתה ג זה לא דבר שמחליטים באותו רגע ולכן אמרתי שאני רוצה ללכת יומיים לפני אמא שלי הסכימה לי כי תמיד הייתי בוגרת ברמות וגם אני יודעת שאם הייתי הולכת היום לאותו טקס זה לא היה קורה אבל בשביל ילדה בכיתה ג זה זעזע אותי תמיד למדתי על זה בבית ספר ובגן היינו בטח מציינים את זה איכשהו (לא ממש זוכרת) וההורים והאחים שלי אמרו לי שזה טקס קשה ולא מתאים לילדים אבל אמרתי לעצמי שהם בטח חושבים שאני ממש קטנה ואני אבכה ואני לא פחדתי לבכות ולהיות עצובה אז לא ויתרתי ואמא שלי לקחה אותי איתה ישבנו שם ואני כבר לא זוכרת מה קרה אני רק זוכרת דבר אחד אני זוכרת שהראו סרט בסרט רואים אנשים הולכים במעבר צר עם מקסימום מזוודה קטנה רזים ואז מפרידים בין אמא לילדה שלה והילדה בגילי והיא בוכה ומתחננת לאמא שלה שלא תעזוב אותה ושהיא מפחדת משני צידי השביל שבו הם הולכים עומדים מלא חיילים ואחד מכל צד מפריד את האמא מהילדה תוך כדי ששתיהן בוכות ומתחננות אחרי זה מתפקסים על מישהו בהמשך הטור של האנשים הוא רואה מה קורה שם והיצר ההישרדותי שלו יוצא והוא בורח אל מאחורי החיילים ומתחיל לרוץ פתאום חייל אחד שם לב אליו רץ תופס אותו בחולצה מפיל אותו על הרצפה עם הבטן על הרצפה ומצמיד את הנשק שלו לגב שלו הכל בצעקות מפחידות עם ווליום גבוה פה כבר עצמתי את העיניים שלי והתחלתי לבכות נכנסתי לחיבוק של אמא שלי ולא הסתכלתי לשום מקום אני הצמדתי את העיניים המכוסות שלי לחולצה שלה ולא שחררתי שמתי ידיים על האוזניים כדי לא לשמוע אבל זה לא עזר בסוף רק שמעתי את אמא שלי אומרת "והנה הילדה הולכת לישון במיטה שלה" אבל עדיין לא שחררתי הפעם הבאה ששחררתי הייתה כשילדה מהמקום שאני גרה בו שרה ובעוד כמה קטעי קריאה שבכולם אני מתחננת לאמא שלי שנחזור הבייתה בסוף היא השתכנעה והלכנו באמצע הטקס חזרנו הבייתה ואבא שלי שאל אותנו איך חזרנו כזה מוקדם ואמא שלי אמרה שרציתי לחזור אחרי זה ביקשתי ממנה לעשות משהו שהיא אף פעם לא עשתה מאז שהייתי תינוקת וזה לבוא איתי למיטה להשכיב אותי לישון היא באה איתי והתחלתי לבכות ואמרתי לה שאני קצת מפחדת ממה שהיה שם היא אמרה לי שאין לי ממה לפחד ואנחנו עכשיו חזקים יודעים ולא ניתן שזה יקרה שוב באותו לילה היה לי מאוד קשה להרדם אבל בסופו של דבר נרדמתי ומאז הכל התחרבן לי לפני איזה שנה שנתיים הפסיכולוגית שעזרה לי שהיא במקרה גם חברה מאוד טובה של המשפחה ביקשה מאמא שלי לכתוב קצת על הסיפור שלי לפני שהיא שלחה לה היא הקריאה לי אותו ואני עדיין זוכרת אותו אז אני אכתוב לכם אותו כי הוא די משקף הכל
תתארו לכם ערב רגיל ארוחת ערב מקלחות שינה כל זה עם שלושה ילדים בזמן שאת מכינה את ארוחת הערב הילדה הקטנה שלך יוצאת מהמקלחת בצרחות את רצה לבדוק מה קרה ופשוט רואה את הילדה שלך עומדת צורחת ובוכה מבכי את מנסה כל מה שאת יודעת בתור אמא את מנסה לחבק ולעטוף אבל זה לא עוזר והילדה מפוחדת את אובדת עצות ואז את מחליטה להתקשר לרונית (שם בדוי) את נותנת לילדה לדבר בטלפון עם רונית שנותנת לה כלים וטיפים מרגיעה אותה ומחזירה לך את הילדה החייכנית שלך קצת יותר רגועה היא באה אלייך ומספרת לך מה רונית אמרה לה שכדאי לה לעשות אתן עושות את זה והילדה נרגעת (פה אני מפסיקה את מה שאמא שלי כתבה ואני אמשיך בעצמי) תתארו לכם להיות ילדה בכיתה ג וכמו בכל ערב את נכנסת למקלחת את מסתבנת וחושבת מחשבות ופתאום תופס אותך אותו פחד לא ברור הוא משתלט עלייך את לא מצליחה לנשום כמו שצריך את מתחילה להזיע ואת לא יודעת מה לעשות את יוצאת מהמקלחת לא משנה עם יש לך סבון על הגוף או את באמצע החפיפה ואת מתחילה לבכות ולצרוח בכל הכוח את לא יודעת מה עוד לעשות את צורחת לאמא שלך שרצה במדרגות לבדוק מה קרה לך את בקושי מצליחה לדבר הצרחות זה הזמן היחידי שיש תנועה של אוויר בגוף שלך את מוציאה חצי משפט ואמא מבינה כי זאת אמא בפעמים הבאות את כבר אפילו לא אומרת משהו אלא רק יורדת מנסה בכל הכוח להסדיר את הנשימה ואומרת לך שתכין לך את הדברים שאת צריכה כדי להשתמש בכלים של רונית את נרגעת זה כבר הופכת להיות רוטינה כל ערב מדי פעם את גם נפגשת עם רונית ואתן מדברות והיא עוזרת לך הפחד הזה קיים אצלי במשך שנים ואני עבדתי קשה כדי לחיות איתו שתבינו שעברו כבר 6 שנים ואני עדיין לא התגברתי על הפחד אפילו לא השתלטתי עליו אני פשוט למדתי למזער אותו עד כמה שאני יכולה ולחיות איתו זאת הפעם הראשונה שאני מספרת את הסיפור הזה במלואו ברוב הפעמים אני רק מספרת שיש לי פחד מהשואה ואני יושבת פה ולמזלי אני מכירה את המיקום של האותיות על המקלדת כי אני לא רואה כלום בגלל הדמעות ומדי פעם אני מנגבת אותן מסתכלת במראה שמולי ומחייכת לעצמי כי עם כמה שזה עצוב הפחד הזה היה הדבר הראשון הקשה שעברתי ותמיד אמא שלי אומרת שלכל דבר יש סיבה ואני חשבתי עם לכל דבר יש סיבה ובכל דבר יש טוב מה הסיבה ומה הטוב מהפחד שלי ורק היום הבנתי שבזכות הפחד הזה זה שלא נתן לי לישון בלילה זה שגרם לי לצרוח מפחד זה שגרם לי לקוצר נשימה הפכתי להיות אני בזכות הפחד הזה אני אותה לולה החזקה שאתם מכירים רק חצי ממנה אותה לולה הקטנה הבינה שהיא צריכה להיות חזקה ושהיא צריכה לעבוד על עצמה ושבסופו של יום לא משנה כמה הסביבה שלך תומכת את צריכה לדעת להיות עצמאית בזכות הפחד הזה לולה הגיעה לחוזקות מטורפות אני הצלחתי לעבוד עם עצמי על בעיות פסיכולוגיות כבר בכיתה ד הצלחתי לעבוד עם עצמי על בעיות כמו קשיי דיבור שהיו לי שאנשים אחרים היו בטיפולים אצל קלינאיות תקשורת ואני פשוט לימדתי את עצמי אני הצלחתי לעמוד מול דברים קשים ברמות הצלחתי להבין כמה סביבה תומכת זה חשוב ולהבטיח לעצמי להיות אחת כזאת ברגעי משבר של אחרים הצלחתי ללמוד איך להתמודד בתקופות קשות אם חושבים על זה לולא הפחד הזה שהיה ללולה הקטנה בכיתה ג רוב הסיכויים שלא הייתי יודעת איך להתמודד עם מה שעברתי בשנתיים האחרונות ולכן רוב הסיכויים שלא הייתי כאן
אני מצטערת שהפוסט הזה היה ארוך מהרגיל ודי מבולגן פשוט ככה גם המחשבות שלי היום ארוכות ומבולגנות
;){kind=link}